לפני מספר ימים הודיע לי בשעה טובה אחד מבוגרי תכנית 'הסיירת האנליטית', שהוא עכשיו באופן רשמי דאטה אנליסט שהתקבל לעבודה…
בשיחת הסיכום שעשיתי איתו עלו כמה תובנות מאוד חשובות – שהייתי רוצה לשתף בהן.
מדובר בכמה תובנות 'מהחיים' של דאטה אנליסט שהתקבל לעבודה – אחרי תהליך לא פשוט בכלל.
העניין עם התובנות הללו, הן שלא תמיד אנחנו מבינים את חשיבות הדברים ואת המיקוד המדויק כבר בתחילת הדרך.
וזה יכול לעכב לנו את תהליך הקבלה לעבודה בחודשים על גבי חודשים.
לצורך שמירה על הפרטיות – נתייחס לבוגר התכנית בשם יוני.
תובנה 1 – זה שיש לך פרופיל רלוונטי לא אומר שכל החברות יחפשו רק אותך…
יוני הצטרף לתכנית מיד בסיום תואר בהנדסת תעשייה וניהול.
הוא לא ידע בדיוק מה נדרש ממנו לדעת בשביל להתקבל לעבודה, אבל עוד לפני ההצטרפות לתכנית שלח כמה וכמה קורות חיים.
העניין הוא, שגם בתור בוגר של הנדסת תעשייה וניהול – שאמור להיות הרקע האידאלי לתחום ניתוח הדאטה – הוא עדיין לא קיבל מענה.
לאחר ששיפרנו את קורות החיים של יוני, הטלפונים התחילו להגיע יותר ויותר.
וגם זימונים לראיונות.
אבל…
תובנה 2 – גם כשעוברים את המשוכה של קורות החיים – הדרך עוד ארוכה
כאשר התחילו לחזור אליו מעסיקים, מהר מאוד הגיעה נקודת המשבר הבאה:
הוא נפל פעם אחרי פעם בראיון הטלפוני.
קודם כל – על השאלה "האם יש לך ניסיון";
בפעם אחרת על התמודדות עם אתגרים בלימודים או עבודות קודמות;
פעם שלישית על זה שהראיון הטלפוני היה בכלל באנגלית ללא הכנה מוקדמת;
בקיצור – כל פעם על משהו אחר.
וזה התחיל להתיש.
לאחר שעשינו תחקיר מסודר אחרי כל תהליך כזה – הבנו איך להתמודד עם שאלות כאלו בצורה מדויקת.
ואז יוני עבר לשלב הבא – ראיונות מקצועיים.
ושם בעצם התחיל מחדש בסאגה של כשלונות מהדהדים.
תובנה 3 – אם אין לך אמונה בעצמך – אי אפשר לצפות למצוא אותה אצל המעסיקים…
בשלב מסוים, יוני כמעט הרים ידיים.
אבל המשיך להיות איתי בקשר, ובנקודה הזו – עשינו 2 דברים:
קודם כל עודדתי אותו להמשיך בתהליכים, כי יש חשיבות ענקית להתמדה.
הדבר השני שעשינו, הוא להמשיך ולתחקר מה בדיוק קורה בראיונות שמכשיל אותו פעם אחרי פעם.
בשלב מסוים, באחד ממפגשי התרגול של בוגרי הסיירת האנליטית, ביקש יוני להישאר ולשוחח איתי במשך מספר דקות.
בשיחה הזו, מיד זיהיתי אצלו משהו שצעק לשמיים:
הוא שידר חוסר בטחון מוחלט לגבי היכולת שלו להתמודד עם אתגרים אנליטיים, ושאלות של מראיינים.
הוא פשוט לא האמין בעצמו וביכולות שלו!
העניין הוא, שאת התרגילים בקבוצת התרגול הוא פתר בצורה טובה.
והפער הזה – בין היכולות בפועל, לתפיסה העצמית של היכולות שלו – היה ענק.
אחת היכולות הקריטיות כשמכשירים ומלווים אנשים, היא להבין מה נדרש באותה הנקודה.
וזה אומר לא לחשוש מעימות כשהוא נדרש, וכן – גם "לנער" כשצריך. גם אם זה לא נעים.
להיות נאמן למציאות ולמצב האמיתי, כי זה מה שהבנאדם צריך באותה הנקודה – ניעור והחזרה למסלול.
"יוני – הרמה שלך בסדר גמור, אבל מה זה חוסר הבטחון הזה? זה מה שתוקע אותך!
הרי אם אתה לא מאמין בעצמך, איך אתה מצפה ממגייסים להאמין בך?…"
את הפעולה הזו אני עושה פה ושם עם חבר'ה שאני מלווה כשהיא נדרשת.
לא נעים – אבל הכרחי.
בשיחת הסיכום, אחרי שהתקבל לעבודה – שאלתי את יוני האם הוא יכול לשים את האצבע על נקודה מסוימת שעשתה בשבילו את ההבדל…
הוא אמר לי בצורה הכי חד משמעית שיכולה להיות:
" כשאמרת לי שאני לא מאמין בעצמי בשיחה שלנו לפני חודשיים. שם הכל השתנה."
"בנקודה הזו – החלטתי שאני לוקח את עצמי בידיים ומשנה גישה".
וזה בעצם – מסכם את הסיפור כולו.
זה קצת מזכיר את הסרט Matrix , שבו הגיבור הראשי ידע את היכולות שלו, אבל פשוט לא האמין בעצמו.
וכשהתחיל להאמין בעצמו – הדברים רצו מהר מאוד.
או במילים אחרות:
"There's a difference between knowing the path and walking the path."
תובנה 4 – הנחישות מנצחת
בתור בני אדם אנחנו אוהבים קיצורי דרך – להשיג תוצאות מבלי להתאמץ.
העניין הוא, שאם נפתח ציפיות לפתרון קסם ולהצלחה מידית בכל תחום חדש אליו נרצה להיכנס – אנחנו צפויים כנראה להיכשל.
זה לא שזה לא קורה, אלא שהסיכויים שזה יקרה מאוד נמוכים – ואפילו אפסיים.
ובמציאות כזו – ישנם שני מרכיבים קריטיים על מנת להגיע להצלחה.
המרכיב הראשון הוא ההבנה שמדובר בתהליך למידה ושיפור.
והסיפור של יוני ממחיש לנו, עד כמה חשוב ללמוד ולהשתפר כל הזמן.
תהליך הלימוד משמעו לפתח ידע – טכני ומעשי.
אבל אפילו יותר חשוב מזה – לפתח גישה מנצחת;
כזו היוצרת לנו הזדמנויות ומשאירה דלתות פתוחות במקום לטרוק אותן בלי להבין בכלל שזה קורה…
המרכיב השני הוא עניין אחר, שמופיע כאן ברקע, ומשלים את המרכיב הראשון.
הרי למידה לא מתרחשת תוך יום או שבוע, וברוב המקרים גם לא תוך חודש.
למידה זה משהו מתמשך, ארוך טווח – ברמה של חודשים אם לא יותר.
וזה עוד במצב רגיל של הדברים.
אולי חלקנו כבר הספיקו לשכוח, אבל היתה כאן גם קורונה בשנה האחרונה – שבכלל הפכה את התהליך למורכב…
בשביל לאפשר לעצמנו את החודשים של הלמידה, כולל מכות במהלך הדרך – נדרש מרכיב קריטי נוסף :
התמדה ונחישות.
רק יכולת התמדה כזו יכולה לעזור לנו לקבל 100 סירובים או התעלמויות צורמות, לנשוך את השפתיים ולהמשיך הלאה.
בכל מכה כזו חייבים לעשות תחקיר מסודר, להבין בדיוק איפה טעינו, וגם מה עשינו טוב – ולשפר.
ואם יש לידכם מומחה שכבר עבר את התהליך הזה הרבה פעמים – כמובן שהתהליך הופך לאפקטיבי בסדר גודל.
כאשר עובדים מסודר ומתמידים – מגיעים להרבה "רגעי אהה!" של נפילת אסימונים, טוקנים, נורות נדלקות ושאר מיני דימויים לגבי מה כן צריכים לעשות.
ואחרי מספיק זמן של התמדה – במוקדם או במאוחר ההצלחות מתחילות להגיע.
כמו אצל יוני.
לסיכום:
אני מקווה שהסיפור של יוני ייתן לכם השראה להמשיך ולהתאמץ:
להתחיל את התהליך ולהבין שמדובר בתהליך ולא בפתרון קסם;
ללמוד ולהשתפר כל הזמן;
להתמיד;
לחוות הצלחות, ולבסוף – כמו יוני –
גם להפוך להיות דאטה אנליסט שהתקבל לעבודה.
אז קחו את הנקודות החשובות שעלו בפוסט והטמיעו אותן בתהליך שלכם;
וזכרו, שהן לא תיאורטיות – הן מהחיים, ושחייבים לראות אותן מול העיניים לאורך כל התהליך.
אז קדימה – תתחילו את התהליך, אפשרו לעצמכם ללמוד – ותתמידו.
בהצלחה!
אייל
מועדון הנתונים