במהלך שיחות עם מועמדים שאני מקיים באופן שוטף,
ישנה תופעה שבה אני נתקל לצערי שוב ושוב:
דחיינות.
למה הכוונה? ובכן…
אני רוצה לספר לכם סיפור מקרה מעניין,
העוסק באחד מבוגרי התכניות במועדון הנתונים,
שפנה אליי לראשונה לפני כשנה וחצי…
לטובת שמירה על פרטיות, בואו נקרא לו "עופר".
עופר היה כלכלן עם ניסיון של מספר שנים בתחום.
העבודה שלו כבר לא אתגרה אותו.
הוא הרגיש מתוסכל ממשימות סיזיפיות ומשעממות,
ושהוא פשוט מבוזבז שם.
הוא תמיד חלם לעבוד בהייטק, להנות מאתגר,
משכורות גבוהות, תנאים טובים.
הוא התחיל לחקור על תחום ניתוח הדאטה,
ומהר מאוד הבין שזה מה שהוא רוצה לעשות.
לאחר שחווה כמה תכנים חינמיים באתר,
הוא הרגיש שהוא צריך עזרה – לעשות לו סדר.
אז בשביל לתכנן את התהליך ולקצר את הדרך,
עופר תאם איתי פגישת הכוונה אישית.
פגישת ההכוונה
במהלך הפגישה גילינו שיש לו יכולות ייחודיות,
ובנוסף גם ניסיון מסוים שיכול לעניין מגייסים.
בנוסף – שיפרנו את קורות החיים שלו,
ולבסוף – מיפינו משימות שעליו לבצע.
אחת מהמשימות המרכזיות שמיפינו היתה,
להתחיל לפתח ידע מקצועי קריטי לתחום –
בשביל להתקבל למשרה בתחום.
עופר החליט לנסות לפתח את הידע הזה בעצמו.
את פגישת ההכוונה סיים עופר שמח ומלא מוטיבציה:
היתה לו הבנה לקראת מה הוא הולך,
הוא הבין פחות או יותר מה נדרש ממנו,
ותכנית מסודרת מה הוא צריך לעשות וללמוד.
לאחר מספר שבועות, התעניינתי איך מתקדם לו.
התקשרתי אליו, והבנתי – שהוא לא יישם דבר.
הוא נמצא בדיוק באותו המקום כמו בסיום הפגישה.
הנה כמה מהסיבות שהוא פירט:
"לא היה לי זמן".
"יש לי עומס בעבודה – נכנסו הרבה פרויקטים".
"הילד שלי היה חולה".
ועוד סיבות שונות ומשונות.
הבנתי את העניין, ותיאמתי איתו שיחה נוספת –
חודשיים לאחר מכן.
ומה לדעתכם היה המצב לאחר חודשיים?
בדיוק אותו הדבר – אפס התקדמות.
בנקודה הזו שיקפתי לו, שהוא צריך לקבל החלטה:
האם הוא רוצה להמשיך להישאר באותו המקום.
או שהוא רציני בקשר לתהליך.
ובשביל להצליח בתהליך – נדרשת משמעת ומסגרת.
וכאן מסתיים הסיפור של עופר.
לפחות הפרק הראשון שלו…
לאחר שנה (כן – 12 חודשים בדיוק!)
עופר התקשר אליי.
לאחר עדכון ידידותי זריז – עופר התוודה:
"המצב אצלי נהיה בדיוק אותו הדבר,
אפילו יותר גרוע – מרחתי שנה סתם.
אבל עכשיו אני רוצה להצטרך לתכנית"…
במהלך השבועות הבאים,
עופר פיתח את הידע המקצועי הנדרש –
גם ידע טכני ובעיקר ידע מעשי.
ובמקביל הוא התחיל לחפש עבודה.
זה אמנם היה בשיא תקופת הקורונה,
אבל לקחו לעופר פחות מ-3 חודשים,
מרגע שהתחלנו את התכנית –
עד שהתקבל לעבודה כדאטה אנליסט.
אז מה אפשר ללמוד מהסיפור של עופר?
חלק גדול מאיתנו אוהב לדחות דברים.
זה נכון בפרט בתהליכים שנראים ענקיים,
יעדים שאינם ודאיים וקשים להשגה.
הם גורמים לנו לאבד אמון בעצמנו ולוותר.
למען האמת,
אחד מהחששות הכי גדולים שלנו,
הוא דווקא לקחת אחריות,
לצאת מאיזור הנוחות – ולפעול.
עכשיו.
כולנו יודעים את זה, כולנו חווינו את זה.
וזו כנראה הדרך היחידה להשיג שינוי.
אין דרך עוקפת.
אין גלולת קסם.
כל אחד מאיתנו יודע בדיוק,
מה המחיר שאנחנו משלמים על הפער
בין הרצון להיות איפה שמגיע לנו להיות,
ובין המקום שאנחנו נמצאים היום.
הסיפור של עופר רק ממחיש לנו –
מה ההשלכות של להיות רציניים,
לקחת אחריות לעצמנו – ולפעול עכשיו.
וגם מה ההשלכות של להימנע מזה…
ושמה לעשות, אצל רובנו יש נטייה –
להימנע מלעשות פעולות מדויקות,
שיקצרו לנו את הדרך ליעד הרצוי.
ויש משהו אחד שממש יכול לעזור לזה:
מסגרת.
וכשיש משבר של פעם במאה שנים,
גם התובנות הללו וגם הצורך במסגרת –
ברורים אפילו יותר.
נכון – זה לא קל, מתסכל לעיתים –
אבל זו הדרך.
אז אם המשכתם לקרוא עד לכאן,
סימן שהסיפור נגע בכם לפחות קצת.
לכן, אם אתם רוצים להפוך לאנליסטים,
זכרו את השורה התחתונה:
הזמן לפעול הוא עכשיו.
בהצלחה!
אייל
מועדון הנתונים